הרב מוהליבר והמושבה מזכרת בתיה

במהלך מסעותיו לחיפוש אחר יהודים אמידים שיסכימו לתרום לבניית מושבות בארץ ישראל הגיע הרב מוהליבר בשלהי שנת תרמ"ב לפריז, ושם הפגיש אותו הרב צדוק הכהן, רבה של פריז, עם הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. בא' סוכות שנת תרמ"ג (28.9.1882) נערכה הפגישה, במהלכה הצליח הרב מוהליבר לשכנע את הברון לממן הקמת מושבה בארץ ישראל למשפחות בעלות רקע חקלאי מרוסיה. בפגישה סיכמו השניים כי הרב מוהליבר יבחר "עשרה או שנים עשר איש עובדי אדמה מנעוריהם" ולאחר שיעלו לארץ "ויעמדו שם בניסיון חודשים אחדים וימצאו מוכשרים לעבודת אדמה בארץ הקודש" אז הברון "יכונן להם מושב בארץ הקודש". המושבה הוקמה למעשה כמושבת דגם שאם תצליח יוקמו רבות כמוה בארץ ישראל. באמצעות יחיאל בריל, שליחו של הרב מוהליבר למשימה, נבחרו מייסדי המושבה, "עשר משפחות ובהן 101 נפשות, 54 זכרים ונקבות 47, כולם בעלי כח ואנשי שלום ואחוה…" (יחיאל בריל, יסוד המעלה, עמ' 12) 

כך הוקמה המושבה "עקרון", שמאוחר יותר הוסב שמה ל"מזכרת בתיה" על שם אמו של הנדיב. 

כבר בשנים הראשונות להקמתה היתה מזכרת בתיה בחינת אות ודוגמה ליתר המושבות- מייסדיה שמרו על אורח חיים צנוע בדרך התורה, והצליחו לבסס אותה היטב מבחינה כלכלית. הרב מוהליבר התגאה במושבה והעריך מאוד את מתיישביה, וכך כתב לרב הגאון ר' שמחה ביק אב בית הדין במאהיליב בשנת תרמ"ב:

"הקאלאניע עקרון, אשר אנכי יסדתיה על הוצאות השר הנדיב עדמונד דה ראהטשילד מפריז, כאשר פעלתי אצל השר הזה כשלוש שנה ויותר עת היותי בפאריס, והדברים בזה ארוכים, הם כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאוד" (שו"ת מהר"ש מוהליבר, אורח חיים י"ט). 

סיפור הממחיש את יחסו החם של הרב למתיישבי מזכרת בתיה, התרחש בסוף שנת תרמ"ט. הרב מוהליבר נאלץ לשרוף אז באופן מיידי את כל המסמכים שהיו בידו הנוגעים לנושא חיבת ציון, מחשש לפגיעה של השלטונות בתנועה. על פי עדותו של יהודה אפל, רק את החוזה עליו חתם עם מייסדי מזכרת בתיה טרם עלייתם לארץ השאיר בכיסו, ולא הסכים להטיל לאש.