פרק 8 ב'

הרב מוהליבר ופולמוס השמיטה במזכרת בתיה

החלטת מייסדי מזכרת בתיה בשמיטת תרמ"ט

העמדות המנוגדות של גדולי התורה כמתואר לעיל, ביחס ל"שאלת השמיטה" גרמו למייסדי מזכרת בתיה מבוכה רבה. מצד אחד, בין החתומים על "היתר המכירה" היה הרב שמואל מוהליבר יוזם הקמת המושבה. מצד שני, היה למייסדים קשר הדוק מאוד עם רבני ירושלים אשר כאמור אסרו את עבודת האדמה בשביעית.

בסופו של דבר, לאחר היסוסים ולבטים לא מעטים, ובהשפעת הרב מרדכי גימפל יפה, החליטו מייסדי מזכרת בתיה לנהוג כפסק רבני ירושלים ולא לסמוך על "היתר המכירה", שהברון רוטשילד היו בין מצדדיו.

החלטתם של מייסדי מזכרת בתיה לא הסבה עונג לברון רוטשילד אשר הקים את המושבה והתהדר בה ואף הסב את שמה מ"עקרון" ל"מזכרת בתיה" לזכר נשמת אמו "בתיה".

חרון אפו כלפי מייסדיה גדל כאשר התברר לו כי כל המושבות בארץ באותה עת סמכו על "היתר המכירה" ומזכרת בתיה הייתה המושבה היחידה בארץ אשר כל מייסדיה ללא יוצא מן הכלל נהגו כפסק רבני ירושלים. (גדרה שבה לעבודת השדה בלחץ "חובבי ציון" בסמוך למחצית שנת תרמ"ט ובפתח תקוה חלק מהמייסדים סמכו על היתר המכירה וחלק נהגו כפסק רבני ירושלים. יתר המושבות, כאמור, סמכו על היתר המכירה). 

הסכסוך עם פקידי הברון

בתחילה ניסו פקידי הברון להניא את מייסדי המושבה מהחלטתם בתחבולות וביד רכה, ברם משנוכחו לדעת כי בדרכים אלה אין בכוחם לשנות את ההחלטה, רדו במייסדים ביד קשה. 

הפקיד בלוך גזר על מייסדי המושבה גזרות קשות כמתואר בעיתון "חבצלת" גיליון 35 משנת תרמ"ט:

"קיים האדון בלוך את אשר גזר על מזכרת בתיה. את המורים שפת צרפת בבית הספר שלל מהם ויקחם אליו לראשון לציון, וגם הפרדים מסבבי הגלגל לשאיבת המים גלו ממזכרת בתיה לראשון לציון לבל יהנו מהם שובתי שביעית, ואם באלה לא יוסרו עוד ידו נטויה לרדפם עד חורמה, ולגרשם בכח הממשלה מעל האדמה אשר ניתנה להם ואשר עבדוה בזיעת אפם."

הדי הסכסוך נפוצו במרכזי היהדות באירופה כפי שעולה מכתבה שהתפרסמה בורשה בעיתון "הצפירה", גיליון מס' 10:

"ובני המושבה מזכרת בתיה עודם מחזיקים בדעתם לבלתי עבוד את האדמה בשנה השביעית. לשוא יכפו עליהם הר כגיגית, לשוא יפחידו אותם בעונשים חזקים, לשוא יהלכו עליהם אימים ומוראים גדולים, שומע אין מהם. כעת נגזר לסגור את בורות המים על מסגר ולבלתי תת להם מים לשתות. גם לשלוח בניהם לבית הספר, ולבלתי יבקרם הרופא כלל וכלל."

כעס הברון ואיום הגרוש

איום הגרוש כנגד מייסדי מזכרת בתיה היה איום ממשי כפי שניתן ללמוד ממכתב ששיגר הברון רוטשילד לרב צדוק הכהן רבה של פריז. במכתב זועם זה תוקף הברון קשות את הרב מוהליבר ואת מייסדי המושבה:

"עכשיו באה שנת השמיטה… שנת השמיטה היתה בשביל אנשי מזכרת בתיה רק תרוץ בשביל לא לעשות כלום… אני מרגיש את ההתקוממות שמתחילה, אני כותב לרב שמואל מוהליבר, מה עושה הרב הזה? הוא, אשר זרק לזרועותי מאתיים נפשות והוא אשר אחראי כלפי, אפילו מילה אחת אינו משיב לי!… האם הרב שמואל עושה משהו בזמן הזה? – כלום! הוא האשם בכל, כי לפי בקשתו עשיתי את הכל. הוא לא אומר כלום, וע"י שתיקתו הוא מחזק את המתקוממים. המכתבים שכותבים אליו נשארים ללא מענה. נראה הדבר כאילו הוא רוצה לנער מעצמו את האחריות. תוך הזמן הזה הולך וגובר הרוגז… אף אחד מהם עדיין לא ביקש סליחה, ולמרות זאת מרשה לעצמו ר' שמואל לבקש ממני שאני אשכח את הכל. המילה של ר' שמואל היא חסרת כל ערך בשבילי, וכן גם המלצותיו. אני בעצמי אראה מה לעשות, ככל שנמשך הענין כך אפעל בקשיחות נגדם… שידע ר' שמואל שאת המתיישבים של מזכרת בתיה עם משפחותיהם אני אשלח לו חזרה, ואז הוא יראה מה הוא יכול לעשות איתם, ופרט לכרטיסי הנסיעה לא אתן להם אפילו אגורה אחת."

מה העלה את חמת הברון על הרב שמואל מוהליבר ומדוע לא השיב הרב על מכתבי הברון? 

הסבר לשאלות אלה מביא נכדו של הרב מוהליבר, ד"ר יוסף מוהליבר:

"הגאון רבי שמואל מוהליבר ז"ל לא ידע אז מנוחה וכמה פעמים כתב למייסדי מזכרת בתיה וגם טלגרמות שלח להם להטותם מדרכם אבל כל עמלו עלה בתוהו. בינתיים פרצה המחלוקת הידועה במזכרת בתיה. בימי המבוכה ההם קיבל הרב מוהליבר כמה מכתבים מאת הברון רוטשילד להתערב בדבר ולהשפיע על אנשי מזכרת בתיה. הרב מוהליבר ביקש לנסוע לארץ ישראל לשם כך, אבל הוא חלה בעת ההיא והרופאים אסרו עליו את הנסיעה הזאת. אז אמר הרב מוהליבר בליבו: אם הוא יחזיר תשובה לברון ויספר לו את הדברים כהוויתם כלומר שהוא כבר עשה כל מה שבידו לעשות ולא הצליח, – ודאי יגדל עוד יותר כעסו של הברון על תושבי מזכרת בתיה, והכעס הזה ימיט אסון על המושבה ועל היישוב כולו. לפיכך החליט שלא להחזיר תשובה כלל לברון ובזה יעלה אמנם עליו את חרון אפו של הנדיב הגדול, אבל יסיר את חרון אפו מעל מזכרת בתיה משום ששתיקה זו יהיה פרושה שהרב מוהליבר ולא מייסדי מזכרת בתיה, אשם בדבר, משום שהוא לא רצה להשפיע עליהם."

מהאמור לעיל ניתן ללמוד על גדולתו של הרב מוהליבר ועל חיבתו הרבה למייסדי מזכרת בתיה שאף על פי שלא צייתו לפסקו בעניין "היתר המכירה", גונן עליהם, והיה נכון לספוג עלבונות קשים ביותר ובלבד שלא לעורר ולהגביר את חמת הברון עליהם. מכתב הברון נגע מאד לליבו של הרב מוהליבר והוא הצהיר כי יצווה להניחו למראשותיו לאחר מותו.

מייסדי מזכרת בתיה התמידו בהחלטתם לשבות בשביעית על אף הגזרות הקשות ועל אף שמצבם החומרי הלך והחמיר.

הם דחו גם את בקשתם של "חובבי ציון" לסמוך על "היתר המכירה" ונשארו איתנים בהחלטתם עד לתום שנת השמיטה.

ישוב הסכסוך

לאורך כל שנת השמיטה התמידו המייסדים בהחלטתם ולא נשברו מהמצב הקשה, הגזרות, חרפת הרעב ואיום הגירוש מהמושבה. עמדתם האיתנה ואי כניעתם ללחצים ולאיומים שהופעלו עליהם, העמידה במבוכה רבה את פקידי הברון ובמיוחד את הפקיד אלפונס בלוך, פקיד מושבות הדרום של הברון רוטשילד. בלוך חיפש מוצא של כבוד לצאת מ"פרשה" סבוכה זו, ועל כן פנה בראשית שנת תר"ן אל הרב שמואל סלנט בבקשה שיפעיל את השפעתו על בני מזכרת בתיה להשבת השלום על כנו. 

הרב שמואל סלנט נענה, פנה בקריאה לרבנים ידועי שם הנערצים על תושבי מזכרת בתיה, וביקשם להיכנס בעובי הקורה ולתרום לישוב הסכסוך. משנוכחו מייסדי המושבה לראות בתחילת שנת תר"נ, כי גם הרבנים שהורו על איסור העבודה בשמיטה ועל פי הוראתם נמנעו מלעבוד בשביעית, לא חוסכים מאמצים להשכנת שלום בינם לבין הברון, החליטו לקבל עליהם את מרות פקידי הברון. 

בעיתון "המגיד" פורסמה הידיעה המשמחת:

"ועתה אשמח להודיע, כי הצליחו תלי"ת להשיב את השלום על מכונו… עפ"י אופנים ופרטים שנאותו הפקידים ואנשי מזכרת בתיה, וישלחו הפרטים לכבוד הנדיב שיחי' דרך הטעלגראף, וכעבור שלושה ימים באה תשובתו הרמה כי מסכים לכל אשר עשו… שבו כל אנשי מזכרת בתיה לעבודתם בשדה לשדדה ולזרעה, ותמיכתם יקבלו כבתחילה באין נגרע. וכך שב השלום על מקומו לשמחת לב כל "חובבי ציון".

 

בפולמוס השמיטה היו מעורבים כל גדולי ישראל בארץ ובחו"ל. העימות שהיה במזכרת בתיה כמושבה יחידה שלא סמכה על ההיתר הביא אותה למרכז ההתעניינות הציבורית. מייסדי המושבה היו הנחשונים להניף את דגל מצות השמיטה עם חזרת עם ישראל לארצו בעת החדשה.

ראויים מייסדי מזכרת בתיה לתואר "גבורי כח עושי דברו", שמסרו את נפשם לקיים את מצות השמיטה. 

ר' שמואל שולמאן כתב בעיתון החבצלת בשנת תרמ"ט:

"ביותר חביבים בעיני אחינו בני המושבה מזכרת בתיה (עקרון) אשר התנדבו בחירוף נפשם לקיים מצות השמיטה כהלכתה מבלי לבקש חשבונות רבים… ואלמלא לא נוסדה המושבה אלא לקיים את מצוות השמיטה דיינו".

על פולמוס השמיטה ראו עוד:

  1. אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה: פרשת הגבורה של מייסדי מזכרת בתיה בשנת השמיטה תרמ"ט (1889), מזכרת בתיה תשנ"ד. 
  2. מנחם פרידמן, למשמעותו החברתית של פולמוס שמיטת תרמ"ט, בתוך: י' הקר (עורך), שלם- מחקרים בתולדות ארץ ישראל וישובה, שנה א', עמ' 455-497, ירושלים תשל"ד. 
  3. הרב ד"ר בועז הוטרר, ובשנה השביעית: שנת השמיטה בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל, כרך ראשון – מזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי שנת תרמ"ט, הר ברכה, תשע"ח
  4. יוסף שלמון, "הדיון הרבני והפוליטי על היתר במכירה בתרמ"ט", קתדרה 170, עמ' 80-63.
  5. הרב שלמה שטרנברג, היתר תרמ"ט תל אביב תשמ"ו
  6. אחיעזר ארקין, שמיטת תרמ"ט,הארות לפולמוס השמיטה, ציוני דרך מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה תשפ"ב.
  7. מרדכי נאור, ספר למזכרת, יד יצחק בן צבי תשע"א 2011.
  8. שמואל פינקל, גיבורי כוח נשכחים, פלדהיים, תשפ"ב 2021.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.