הרב מוהליבר ופולמוס שמיטת תרמ"ט

שאלת השמיטה עלתה במלוא חריפותה לאחר אלפיים שנות גלות בערב שנת השמיטה תרמ"ט (1888), היא שנת השמיטה הראשונה למושבות החדשות. מחד גיסא היו רבנים, ובהם גם הרב שמואל מוהליבר, שסברו כי השבתת העבודה במשך שנה שלמה עלולה להביא כיליון חרוץ לכל המושבות החדשות אשר היו בראשית צעדיהן. על מנת למנוע את התמוטטותן של המושבות החדשות ו"להצלת נפשות והצלת יישוב ארצנו הקדושה" פרסמו רבנים אלה את "היתר המכירה". לפי היתר זה, בכפוף למספר תנאים, ניתן למכור את אדמת ארץ ישראל לנכרי וכפועל יוצא מכך להפקיע את פירות הארץ מקדושתם ועל ידי כך לאפשר המשך עבודת האדמה, בסייגים מסוימים, במהלך השמיטה.

מאידך גיסא, היו רבנים, ובראשם רבני ירושלים, אשר סברו "כי אין שום היתר לחרוש ולזרוע ולקצור ולנטוע" בשנת השמיטה ועודדו את מייסדי המושבות לקיים את מצוות השמיטה בהבטיחם שיראו ברכה בעמלם כמובטח בתורה "וצויתי את ברכתי לכם…" (ויקרא כה, כא). רבנים אלה הדגישו את חשיבות קיומה של מצוות השמיטה דווקא עתה כשהחלו להיווסד מושבות חדשות בארץ ישראל, לאחר תקופת גלות ארוכה, וזאת במיוחד לנוכח העובדה כי בשל ביטולה של המצווה גלינו מארצנו.